ביום ראשון האחרון, קיבלנו מתנה במשחק של בני השרון נגד עירוני אשקלון. קצת אחרי שהתחיל המשחק, התיישב מאחורינו מבקר איגוד השופטים, טוד וורניק. בתחילה פשוט ישב מאחורינו ומדי פעם כתב הערות בפנקס קטן. אבל, מכיוון שאבא שלי מכיר אותו (שלום שלום), הקרח נשבר במהירות. טוד היה בעצם פרשן שיפוט אישי שלנו.
מכיוון שמהמשחק לא היה כל כך צמוד, ולא היו יותר מדי מחלוקות, יצא לנו לשאול את טוד הרבה שאלות על מהלכי המשחק.  למען האמת, בעיקר טוד הגיב על המהלכים ועל השריקות של השופטים.
דוגמא אחת היתה לקראת סוף המשחק. לי ניילון ישב על הספסל ובני השרון הובילה כבר בפער ניכר. נשרקה עבירה מגן נגד אחד משחקני בני השרון אך היה נדמה כי השופט (לדעתי רייניש) היה צריך לשרוק לצעדים. לי ניילון נעמד וסימן צעדים תוך כדי שהוא צועק משהו לשופט. השופט נתן לניילון עבירה טכנית. עד כאן התיאור היבש.
שאלנו ישר את טוד למה ניילון קיבל טכנית. טוד הגיב ישר, אצלי הוא היה מקבל טכנית הרבה יותר מוקדם. כן, שחקנים תמיד פחדו ממנו.
לדעתי אם המשחק היה צמוד, השופט לא היה שורק את העבירה הזאת.

בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב שמשהו בסגנון הזה יכול להיות מבצע של המנהלת\ערוץ הספורט.איזה תחרות שהזוכה בא מקבל פרשן אישי למשחק כלשהו. זה יכול להיות במגרש כלשהו, או בבית האוהד.
תחשבו איזה כיף יהיה לראות משחק יחד עם שימי ריגר. או עם עופר שלח. או לחילופין עם מודי בראון. אומנם הוא לא פרשן, אבל איזה כיף יהיה.

אם מישהו שואל, ניצחנו בגלל ששמרנו טוב. או בגלל שאשקלון לא כל כך טובים (ומזל טוב על השחקן החדש שלהם)

הנה השחקן הגנה הכי טוב של בני השרון

אשקלון

היה במשחק קצת קהל של אשקלון, ומשום מה היה לו שיר על אליצור. לפי מיטב זכרוני לקבוצה קוראים עירוני אשקלון. אז למי הם בדיוק שרו?

שיהיה לכולנו בהצלחה בסיבוב השלישי

ראיתי ביום שישי את אמיר ויינטרוב זוכה באליפות ישראל בטניס. ראיתי רק את השני משחקונים האחרונים של המשחק ולכן אני לא יכול להעיד על איכות המשחק. אני כן יכול להגיש שהסוף שלו היה מותח. ממש מותח. שובר שווין במערכה אחרונה, נקודות משחק לשני הצדדים ובסוף האנדר-דוג מנצח.
ויינטרוב הוא סיפור מעניין. הוא בן 24 ורק עכשיו הוא פורץ. הוא העפלי החודש לדירוג השיא שלו- 278.
תוכלו לקרוא עוד על הסיפור האישי שלו בכתבה עליו בהארץ- http://tbk.mako.co.il/article/1497711.
כרגע הוא המדורג הישראלי השני בדירוג הגברים. הוא כבר עבר את הראל לוי ואת נועם אוקון. יותר נכון להגיד שהוא התקדם קצת והם בעיקר עברו אותו לאחור. מדהים שעם הנתונים האלו, נבחרת ישראל החזיקה עד לאחרונה מעמד בבית העליון של גביע דיוויס.
כל אלו גרמו לי לחשוב שנבחרות ישראל תמיד מצליחות להוציא יותר מסף כל החלקים שלהם. זה נכון בטניס, כדוריד, כדורסל. אבל למה נבחרת הכדורגל מוציאה תמיד פחות מסך כל חלקיה? מה הבדל?

שוב לא נעלה לאליפות

זה הכל עניין של אגו?
לדעתי הכל מתחיל במעמד השחקנים. שחקני הכדורגל הישראלים בארץ הם כוכבים. כולם מדברים עליהם והם הגורם במרכזי בקבוצות שלהם.  שחקני הכדורסל הישראלים לעומתם, הם כמעט תמיד לא השחקנים המובילים בקבוצות שלהם. בנוסף רובם פחות מפורסמים ומרוויחים פחות כסף. הם לא יוצאים עם דוגמניות ולא מסתובבים עם עבריינים.
כל זה מוביל למסקנה שלי שלשחקני הכדורסל יש הרבה יותר מה להוכיח שהם משחקים בנבחרת. הם רוצים הרבה יותר וישקיעו הרבה יותר. תראו את גרין שמשחק תמיד עם גב חצי שבור. או את טפירו ששיחק בנבחרת גם על רגל אחת

הוביל את הנבחרת הרבה שנים

אבל אז הגיע גיל שאמר לי היום שגם מיקי ברקוביץ וחבריו היו שחקנים מובילים. הם היו גם מפורסמים מאוד והרוויחו כסף לא רע בכלל. עדיין הם הצליחו מאוד בנבחרת. אז יכול להיות שהסיבה היא אחרת?
למה נבחרת הכדורגל שלנו נכשלת באופן קבוע? מה לא עובד שם?
כנראה משהו באמת רקוב שם. בשחקנים, בקבוצות ובעיקר בהתאחדות. אבל גם התאחדות הכדורסל רקובה. אז מה קורה פה? אני לא חושב שהשחקנים פחות חכמים או פחות פטריוטים. אז מה הבעיה שם? מה אתם חושבים?

תוקם ועדת חקירה מיידית!